יסודיות יתר היא בעיה חוזרת בעבודה עם אנשים על ניהול הזמן שלהם. בפשטות – היא גובה זמן יקר והרבה ממנו. אנשים יסודיים מדיי מתייחסים ברצינות רבה מדי לכל משימה, בתחום המקצועי שלהם או בחיים בכלל. מטרתם היא לרב אחת משתיים: להימנע מכשלון וביקורת או להצטיין ולבלוט. ההימנעות נכונה גם לגביי ביקורת עצמית שלעיתים היא קשה אף יותר מביקורת של אחרים.
נטייה זו גובה מחירים עצומים:
- כל משימה אורכת המון זמן, פי כמה וכמה יותר מאשר לאנשים אחרים בסביבה
- המשימות מתישות מאד את האדם, מלחיצות אותו ולא מאפשרות לו לבצע משימות נוספות
- משימות רבות נדחות או לא נעשות כלל והתפקוד נפגע מאד (פיטורים, הזנחה וכו)
- המשימות מעוררות רמת חרדה גבוהה שלה השלכות על כל תחום בחיים
מובן שביצוע משימות חשובות במיוחד בצורה יסודית היא הכרחית, אך הבעיה היא שאנשים יסודיים מדיי מבצעים כך כמעט כל משימה, גם משימות שוליות מאד. ביצוע יסודי חשוב בעיניהם גם במשימות יומיומיות כמו שטיפת כלים, הכנת ארוחה או כתיבת מייל שגרתי. העיקרון שמנחה את העשייה הוא "הכל או כלום", עקרון שגורם לכל משימה להראות הרבה יותר גדולה ומעיקה ממה שהיא באמת.
אנשי מקצוע מסייעים מאד בהתמודדות זו, אך אם לא מדובר על משהו קיצוני עבודה עצמית עשויה לעזור. כהכללה ניתן לומר שכדי לשפר את ניהול הזמן חייבים אנשים יסודיים מדיי ללמוד לחפף, לשאוף ל -70%. ממש כך. דרוש כאן שינוי מחשבתי ואימון על ביצוע משימות בדרך שונה. ההרגשה בהתחלה עשויה להיות קשה או אפילו מפחידה אך הדבר הכרחי. אפשר לשים טיימר ל -10 דקות ולשטוף כלים, לשלוח מיילים אחרי קריאה של פעם אחת בלבד, לבקש מחבר לעבודה לבדוק אם מה שכתבתם הוא מספיק טוב. לשאוף לתוצאה שהיא "מספיק טובה" ולא לתוצאה מושלמת. פעמים רבות תגלו ש -70% שלכם זה מעל ומעבר עבור אחרים. את ה -100% שלכם תשמרו למשימות יוצאות דופן.
מדובר פה בבחירה בין הצטיינות המלווה בתחושות קשות ומחירים רבים לבין לחיים מאוזנים יותר, שגם בהם אפשר להצליח, אך בדרך אחרת.